מקומית דבוריה נ' י ב מ י מחסני אלומיניום בע"מ

פסק דין

רקע:

לפני ערעור על החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל, גב' וידאד יונס, שניתנה ביום 23.2.10, במסגרת תיק הוצל"פ מס' 05-00122-09-7, לפיה חוייבה המערערת במלוא החוב הפסוק בתיק הנ"ל ובנוסף לו סך של 1,500 ₪ בגין הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד (תיקרא להלן: "ההחלטה").

המקור החוקי להחלטה הנ"ל, כך עולה מן ההחלטה עצמה, הינו הוראת סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967, שכותרתו 'חיוב של צד שלישי', הקובע, בהאי לישנא:

"(א)צד שלישי אשר ללא הצדק סביר לא עשה כאמור בסעיף 47, או הוציא מידו נכס או שילם חוב שלא כדין ביודעו שיש עליו צו עיקול בידי צד שלישי, רשאי רשם ההוצאה לפועל לחייבו בתשלום החוב הפסוק במידה שלא שילמו החייב, ובלבד שחיוב זה לא יעלה על שווי הנכס הנדון או על סכום החוב הנדון".

הנימוק מאחורי ההחלטה לחייב את המערערת בחוב הפסוק, כך צויין בהחלטה עצמה, הוא פועלה של המערערת ללא הצדק סביר בכך שהעבירה לחייב בתיק ההוצאה לפועל כספים בניגוד לצו עיקול שהוטל על זכויות וכספי החייב המוחזקים בידה.

ביחס לסכום החיוב, כך עולה מן ההחלטה האמורה, ועל כך למעשה משיגה המערערת במסגרת ערעורה שלפני, קבעה כב' הרשמת כי: "מאחר ובמועד המצאת הצו למענה היה בידי המועצה סך של 90,000 ₪ השייכים לחייב, העולים על גובה החוב התיק. אני מחייבת המועצה בתשלום מלוא החוב בתיק ההוצל"פ".

טענות הצדדים בתמצית:

כאמור, במסגרת ערעורה שלפני המערערת לא ביקשה להשיג על עצם החיוב אלא על סכומו. לטענת המערערת, יישום נכון של הוראות החוק והפסיקה על המקרה שלפנינו מצדיק תוצאה אחרת מזו שהתקבלה בפועל, והיא חיובה של המערערת לשלם לזוכה בתיק ההוצאה לפועל (המשיבה בתיק זה), סכום השווה לסכום העיקול שהוטל על כספי החייב המוחזקים אלצה, קרי: 11,906 ₪ בלבד. כל תוצאה אחרת, כך נטען, מחטיאה את הוראות חוק ההוצאה לפועל ומטרתו ואין לקבלה.

המשיבה, במסגרת תגובתה לערעור ובמסגרת טיעוני בא כוחה לפני היום, במסגרת הדיון בערעור, ביקשה להותיר את החלטת כב' הרשמת, מושא הערעור, בעינה. לעניין ההחלטה הנ"ל טענה המשיבה כי ההחלטה ניתנה כדין וכי לא נפלה בה טעות המצריכה התערבותה של ערכאת הערעור.

המשיבה הלינה בתגובתה על כך שבית המשפט (מותב קודם), במסגרת החלטה שניתנה על ידו במסגרת בקשת רשות ערעור על החלטה אחרת של רשמת ההוצאה לפועל, במסגרתה נדחתה בקשת המערערת להקטנת חוב, הביע עמדתו ביחס להחלטה מושא הערעור ולמעשה חרץ גורלו של הערעור עוד בטרם הגשתו.

בנוסף, טענה המשיבה כי הערעור הוגש באיחור. אומנם, מטעמה של המערערת הוגשה בקשה להארכת המועד להגשתו, ברם, עולה מן ההחלטה שניתנה בבקשה הנ"ל, על ידי המותב הקודם, ביום 22.4.13, כי המועד שהוארך הינו מועד הגשת הבר"ע ולא הערעור.

לגופו של עניין, טענה המשיבה כי בדין יסודה של החלטה כב' רשמת ההוצאה לפועל כי בנסיבות העניין שורת הדין אינה מחייבת התערבות בהחלטה.

דיון והכרעה:

שקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בהחלטה מושא הערעור. לאחר שעשיתי כן שוכנעתי כי דין הערעור להתקבל. להלן נימוקי:

כפי שכבר צויין הוראת סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967, הקובעת סמכותו של רשם ההוצאה לפועל לחייב צד שלישי, מגדירה את אמות המידה לחיוב. עולה מהוראת הסעיף הנ"ל, עליה עמדתי לעיל, כי מדובר בסמכות רשות ולא חובה, הניתנת להפעלה באחד מן המקרים שלהלן:

צד שלישי אשר ללא הצדק סביר לא פעל בהתאם להוראת סעיף 47 לחוק הנ"ל (שעניינו מסירה נכסים מעוקלים);

צד שלישי אשר ללא הצדק סביר הוציא מידו נכס שלא כדין ביודעו שיש עליו עיקול בידי צד שלישי;

צד שלישי אשר ללא הצדק סביר שילם חוב שלא כדין ביודעו שיש עליו עיקול בידי צד שלישי.

בהתקיים אחד המקרים הנ"ל, רשאי רשם ההוצאה לפועל לחייב את הצד השלישי בתשלום החוב הפסוק, במידה ולא שילמו החייב, ובלבד שחיוב זה לא יעלה על שווי הנכס הנדון או על סכום החוב הנדון.